הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

(לאה גולדברג)

​

את חן ועינב פגשתי אי שם, לפני 4 שנים,

אחרי סדנה שהעברתי אצל שכנה שלהם, באופקים.

היה לנו חיבור מיוחד והם מיד ביקשו שנתחיל בעבודה.

התחלנו מתכניות על הנייר ולאט לאט הבית קרם עור

ומרצפות וחלומות, עד שהפך למה שרצינו שיהיה.

בין קורונה, למעבר דירה ומלחמה,

לא הצלחתי לצלם את היופי השקט הזה,

ואני שמחה סופסוף לחלוק אותו אתכם.